"אמא, פיפי!" עמדה מולי אחת מבנות השנתיים במכנסיים מופשלים, חושפת חיתול, ובעיניה מבט תוכחה האומר: "נו, אמא, לא קראת על נפתלי? איפה הסיר בבית הזה?". "תעשי בחיתול, מתוקה", עניתי לה בקול רפה, "אני אחליף לך כשתסיימי". נמושה שכמותי. יש לי נסיבות מקילות, אני מסבירה לעצמי, המאשים אותי בפחדנות טהורה. ראשית, היא אחת משלישייה. שנית, זו לא הפעם הראשונה שלי ומי שנכווה ברותחין נזהר בנוזלים בטמפרטורת הגוף...
את בתי הבכורה גמלתי מחיתולים מוקדם מדיי. במקום תהליך פשוט וטבעי יצרתי, כנראה במו ידיי המתאמצות והבלתי מנוסות, תהליך ארוך ומפרך רצוף עליות ומורדות, גבעות ונחלים. מאז, כל משימת גמילה מחיתול התחילה אצלנו סמוך לגיל 3, כשהילדים לא היו מוכנים לאפשר לי לשים עליהם אפילו חיתול אחד נוסף. מהיום שבו אמרו "מספיק לי ודי" ועד היום שבו היו יבשים כהלכה עברו ימים ספורים בלבד, ואני חשבתי שהנה הנה, למדתי את הטריק לגמילה נכונה.
עם ניסיון כזה מאחוריי ומשימת גמילת השלישייה לפניי, נזכרתי בסדנה למנהלים בכירים שהשתתפתי בה פעם. התכנסנו קומץ מנהלי מחלקות בחברת היי-טק והורים בשעות הפנאי כדי לשמוע תורה מפי יועצת לשיטות ניהול עובדים והנעתם. "בואו נסיים את הקפה וניכנס", ביקשה היועצת, "אני רק אגש לשירותים ואני מייד חוזרת". "מהר-מהר-מהר-שלא-יברח-לך", הגיב אוטומטית ידידי הטוב אבי, אב גאה לתאומים בני שנתיים. "עד שהגענו לשלב הגמילה לא הרגשתי שיש לנו תאומים", התוודה במבוכה. כולנו הבטנו בו בתימהון: עד כמה עמוק נעוץ בו האינסטינקט הזה? נחרדתי. מה יש בו, בשלב הגמילה מחיתולים, שגדול עלינו כל כך?
מהרגע הראשון ידעתי שאחרי שאצליח להשתלט על הרוטינה של "להאכיל - לחתל - לרחוץ - להרדים - להאכיל", המאפיינת את החודשים הראשונים בחיי התינוקות, יעמדו לפניי שתי נקודות משבר ענקיות: המעבר ממיטת תינוק למיטת נוער והגמילה מחיתול. גם כך ההורות לשישה, מתוכם שלישיית תינוקות, היא עסק מאתגר. מתוחים עד קצה גבול היכולת, לא היה טריוויאלי בעיניי שנצליח לעמוד במאמץ המיוחד שנידרש לו בשלבי ההתפתחות הללו.
יום אחד מצאנו את הבכורה מהשלישייה שכובה כשבטנה על המעקה של המיטה, רגל ויד בכל צד של המעקה. יש ילדים כאלה שעושים מה שהם רוצים. בא לה לצאת - ניסתה לצאת. אם חשבתי שיהיו לי הקלות רק כי יש לי יותר ילדים - טעיתי. יותר ילדים לא אומר "הנחת כמות", אלא יותר הזדמנויות לדברים ללכת בדרך הקשה.
יש לי נסיבות מקילות, אני מסבירה לעצמי, המאשים אותי בפחדנות טהורה. ראשית, היא אחת משלישייה.
את אחר הצהריים של אותו יום הקדשנו להרכבת מיטות שהכנו מבעוד מועד (בכל זאת, אנחנו הורים מנוסים ומטפסים כאלו כבר היו לנו שניים) ובאותו הלילה חנכנו אותן. אחרי שווידאנו שהאינטרקום בחדר פועל על רמת קול שתאפשר לנו לשמוע את השערות של האף נעות במשב האוויר הנשאף והננשף, סגרנו את הדלת של החדר, וחיכינו. אפילו שמתי מטאטא בידית הדלת כדי שהן לא ייצאו להן לטייל בכיף בבית בלילה, בלעדיי.
עד אותו לילה היו מיטות התינוק מבצרן. מרגע שהושכבו בהן, היו הילדות נכנסות לתוך עולם פרטי, כל אחת בתוך עצמה ובתוך הרגלי ההירדמות שלה. עכשיו, משפורקה החומה, חברו התינוקות משלושה כיווני השמים להילולה אחת גדולה ורעשנית. עם הזמן למדתי שהן יודעות לצאת מהמיטה לכל מטרה נעלה כמו להעיר זו את זו, לגנוב שמיכות, לדחוף נעלי בית זו לפרצופה של זו ובעיקר להתנחל במיטות של אחרות, אבל הן מעולם לא ירדו מהמיטה להרים מוצץ שנפל.
זו הוכרזה פה-אחד (שלושה פיות) כמשימה שלנו. במערכת הכריזה הייתה נישאת הקריאה "מוצץ! מוצץ!", מלווה בצפירות עולות ויורדות, ואם לא באנו מהר מספיק, התפתח קנון בשלושה קולות. כשהיינו נכנסים רדומים ונרגזים ומבקשים "המוצץ מולך, תרימי אותו!" פיתחו הילדות בעיה קשה בהבנת הנשמע.
הגמילה ממיטת התינוק, משלוש מיטות התינוק יש לומר, כבר מאחורינו. האמת היא שזו טראומה שאני מעדיפה לשכוח. כל מה שנותר הוא זיכרון עמום של כמה וכמה לילות אפופים, שלאחריהם התפתחה טכניקת הרדמה מוסכמת. זהו, המשבר עבר. אחד משניים, אפשר לסמן ב"וי".
את בתי הבכורה גמלתי מחיתולים מוקדם מדיי
בעניין המיטות לא היה לנו ספק שנעשה את השינוי בבת אחת עם שלושתן. עם החיתול זה כבר היה עניין אחר. על פי הספר צריך לתת לכל תאום (שליש?) להבשיל בעיתו ולהתקדם בקצב שלו, גם אם זה אומר שאנחנו ההורים נהיה מושרים היטב בפיפי במשך כמה חודשים. אלא שהספר לחוד והמציאות קצת אחרת. מי שכתב את הספר אמנם צדק בכך שקצב ההבשלה שונה, אבל האם באמת האמין שילדים המתחילים לדבר לא יודעים להגיד "גם אני" או לפחות "גם"? אין מצב שברגע שאחת תודיע "יש לי פיפי" ותלך אחר כבוד עם אמא, ימשיכו השתיים האחרות בעסקיהן כרגיל? מה, הן פראייריות? כל האקשן עבר לחדר האמבטיה והן יישארו עם הבובות?
דברים פעוטים הפכו לחשובים ביותר: סיר או אסלה? אני לא חסידה של שיטת הסיר. אני מעדיפה לשבת בחדרון השירותים הקטנטן, ליד הישבנון שמונע מהתינוקות ליפול לאסלה, מאשר לשטוף סירים. אבל מי שאל אותי... פתאום הסתבר לי שגם אם יש שלוש אסלות באותה דירה, הרי שמבחינה לוגיסטית קשה לשבת ליד כל אחת מהן בו זמנית, גם כאשר העזר כנגדי תורם את חלקו. מזמן אמרו שההבדל בין שני ילדים לשלושה הוא המעבר משמירה אישית לאזורית, ובאזורית קשה לראות אם יצא ומתי לנגב.
כך מצאתי את עצמי יושבת עם שלוש הפישריות הקטנות על הסירים באמצע החדר כי אין מקום בשירותים לארבעתנו. רואים לנגד עיניכם תמונה פסטורלית של סיפורי סיר הסירים? אני רואה תמונה שחורה (צהובה וחומה) הרבה יותר: בזמן שאחת עושה ואני פונה שמאלה לתת לה את תשומת הלב הראויה, האמצעית כבר בוחנת אם יצא. איך? עם היד, אלא מה. אני קולטת בזווית העין ומוציאה את היד מהסיר (רטובה או יבשה), אך במעשה הזה מפספסת את המתקפה מימין: השלישית שהצליחה, אבל לא קיבלה חיזוקים, מנפנפת מול עיניי בסיר, שאראה. ראיתי, ראיתי. גם הרחתי, הרגשתי, נרטבתי ונמרחתי בכל מה שעף מהסיר בטלטול הנרגש.
אסור להתרגז. שום דבר שמקלחת לא תפתור... ועדיין שתיים בתהליך, השלישית בשלב המריחה הזהה ("אני לבד", היא טוענת ומנצלת את הסח הדעת שלי כדי למרוח בשכבה אחידה את עצמה, את הסיר ואת הרצפה ולפעמים גם את הרגל שלי במגבון הניגוב). כל החוויה - הפשטה, דיבור, עשייה, ניקוי, מקלחות וספונג'ה - לא יותר מחצי שעה. נשאר זמן להקיא בצד לפני שהבאה תבוא עם "יש לי פיפי..." מתחנחן, ושלושתן ירוצו בשמחה אל הסירים.
העזר כנגדי, מספרות השמועות במשפחתו, נגמל מחיתול בגיל מאוחר יחסית. כל השנים הייתה בלבי ביקורת כלפי אמא שלו, שנתנה לילד להסתובב בחיתול עד שהגיע לגיל שבו היה יכול להחליף לעצמו. היום אין לי אליה אלא הערצה גלויה ושאלה גדולה: איך הצליחה לשכנע אותו להסכים?
