האדם המערבי צועד בדרכו להגשמה ולסיפוק במעלה הפירמידה. תיאוריות פסיכולוגיות וסוציולוגיות בתרבות המערבית מסבירות שכל חיינו בנויים סביב פירמידה: פירמידת צרכים, פירמידת מעמדות, פירמידת מאווים. כולנו עסוקים, כל העת, בטיפוס מייגע אל פסגה עלומה, שמובילה אל התובנה ואל שביעות הרצון. רק מי שהתאמץ והגיע אל ראש ההר, יזכה בטוב ובשפע.
הפילוסופיה האינדיאנית, בת אלפי השנים, מציעה גישה אלטרנטיבית להשגת הטוב והשפע. אלה מצויים, לדידה, בכוחו הסינרגטי של מבנה גיאומטרי אחר, המעגל. אך כדי להבין את כוחו של המעגל ומעט מן החוכמה האינדיאנית, תצטרכו גם אתם, הקוראים, לפסוע צעד אחר צעד במעגל האינדיאני, בעקבותיה של נטע אלוני, אישה מאירת עיניים, שהקימה את מרכז "טנקה" לפילוסופיה אינדיאנית, בקיבוץ מעגן מיכאל.
טקס הדלקת האש
התובנה האינדיאנית אינה נרכשת במילה או במשפט. כדי להגיע אליה מתפישתנו המערבית העמלנית, עלינו לעבור תהליך של ניעור מכל אותם חסמים המגוננים עלינו כאשר אנו מתקבצים לקבוצה. לפיכך, את דרכינו האינדיאנית התחלנו כולנו, קבוצת נשים, זרות כמעט לחלוטין זו לזו, סביב מדורת אש בתוכה היו מסודרות אבני בזלת עגולות מרמת הגולן.
אל האש, שהתלהטה לה בנועם ברוח הקלילה שהגיעה מן הים, זרינו עלי עץ ברוש, שהפיצו ריח נעים וביקשנו מן האש ריפוי לאהובינו. כל אחת מאיתנו הצטרפה למשאלת הריפוי של כל המסבות סביב האש. הריפוי שכל אחת מבקשת לאהוביה, הוא גם ריפוי של כל אחת מחברות הקבוצה. כולנו מעגל בתוך מעגל שאין לו סוף ואין לו התחלה. ריפוי של האחד מרפא את כולם.
הזמינו אושר ואושר יבוא
הוואקאן טנקה, הרוח הגדולה
מרכז "וואקאן טנקה", המרכז למודעות עצמית וצמיחה בדרך האינדיאנית, נמצא בתוך מגרעת של גבעת כורכר. קירות הכורכר הללו נוצרו על ידי הרומאים שחצבו באבן כדי לבנות את קיסריה. אלוני מודה להם על המעשה, כי כך זכינו אנו להיות קרובות יותר אל לבה הפועם של אמא אדמה.
כך, ברוח זו, היא מדריכה אותנו להודות על כל דבר בחיינו. בכל קושי ישנה נקודת אור, ואת האור הזה נזמן אל חיינו: נאלצנו לחנות הרחק ממחוז חפצנו? זאת סיבה להודות על כך שרגלינו מסוגלות לשאת אותנו לשם. מס הכנסה דורש מאיתנו סכומי כסף גבוהים? תודה שיש לנו עבודה. כל היום כיבסנו, תלינו, קיפלנו וגיהצנו? תודה שיש לנו עבור מי לכבס, לתלות, לקפל ולגהץ. "הזמינו אושר ואושר יבוא", אומרת החוכמה האינדיאנית. כך, סבתות אינדיאניות אורגות עבור נכדיהן רשתות הלוכדות את החלומות, שיזמנו לנכדים הרכים רק חלומות טובים, שיתגשמו ושיניסו את החלומות הרעים הרחק מן התודעה.
שמו של המרכז נגזר מהמושג האינדיאני "הוואקאן טנקה", אותה רוח גדולה שהינה הכוח המניע את העולם על פי המסורת האינדיאנית. אנו במערב נוטים לכנות את הרוח הגדולה הזו אלוהות. הוואקאן טנקה, על פי המסורת האינדיאנית, הינה ניצוץ המנצנץ בכל אחד מאיתנו. כולנו חלק ממנה והיא המניעה את העולם. בניגוד לדתות המונותיאיסטיות, על פי התפישה האינדיאנית, הרוח הגדולה הינה תכונת החיים הנושבת בכל אחד מאיתנו. זהו כוח המחבר את בני האדם, את בעלי החיים, את הצמחים, את האוקיאנוסים, את השמים ואת הארץ.
תרבות שיחה אינדיאנית
לאחר הדלקת האש, התכנסנו כולנו במבנה עץ חמים והתיישבנו במעגל. במעגל האינדיאני יש מקום לכל הדעות, הרצונות והרגשות. כל קול נשמע. כל נקודת מבט תורמת לידע של הכלל. הדוברת אוחזת במקל דיבור. היא מחזיקה בו כל עוד היא מבקשת לעצמה את זכות הדיבור. כל זמן שהמקל בידיה, איש אינו מפריע לה לדבר.
כל אחת בתורה מקבלת את המקל ומעבירה אותו הלאה, כשהיא מסיימת את דבריה. תרבות השיח האינדיאנית מלמדת אותנו דבר מה על הקשבה, על מתן כבוד לדובר ועל מתן זכות דיבור לכל הקולות במעגל.
לתופף בתופים אינדיאנים
לאחר סבב ההיכרות המעגלי, כל אחת קיבלה תוף אינדיאני מצויר עשוי עבודת יד מעור אייל. האינדיאנים לעולם לא יהרגו אייל על מנת ליצור תוף. הם צדים רק עבור הבשר, רק בעונת הציד הקצרה ורק איילים מבוגרים שלא ישרדו את החורף. על פי המסורת האינדיאנית, האייל לא מת, אלא סיים את מעגל חייו כאייל, וממשיך להתקיים כתוף.
הרוח הגדולה הינה תכונת החיים הנושבת בכל אחד מאיתנו
כל תוף מייצג את סוד האיזון והמרפא המצוי בארבע רצועות עבות הנפגשות במרכזו. הרצועות מייצגות את ארבע רוחות השמים: מזרח, מערב, דרום וצפון. ארבע הרצועות המתפצלות, היוצאות מכל רצועה, מסמלות את ארבעת היסודות: אדמה, רוח, אש ומים. גם מחזוריות הטבע הינה בקצב ארבע: סתיו, חורף, אביב וקיץ ואנחנו עימה נעים בקצב ארבע: לידה, ילדות, בגרות וזקנה. גם היסודות שלנו הם ארבעה על פי האמונה האינדיאנית: גוף, נפש, רוח, נשמה.
תופפנו במעגל על תופים אינדיאנים. להלמות התוף יש השפעה מרגיעה על השומעים. פעימותיו הרכות מזכירות לנו את הצליל הבראשיתי ששמענו כעוברים ברחם אימנו. הלמות התוף מאחדת אותנו עם הלמות לבה של הבריאה, של אמא אדמה.
התיפוף יוצר רטט של גלי אלפא המביא להתרגעות של הגוף הנפש. התוף מלמד אותנו שעור חיים חשוב: מכים בו חזק מדי, הרטט יהיה חלש ועמום. מכים בו חזק עוד יותר והצליל כאילו איבד את אות החיים. מרפים ומכים בעדינות - מקבלים צליל עמוק, רם ומרגיע. ממש כמו המוטו שמדריך את האינדיאני בחייו: מקסימום תוצאות במינימום מאמץ.
ההקשה בתוף יוצרת זרימה והשתלבות בקבוצה. אנו פוצחות בשירה "וישיטה וישיטה הייא הייא", שיר הנהר הזורם. גם הנהר מלמד אותנו את חוכמתו. מי ששוחה נגד הזרם מאבד את כוחותיו מבלי להגיע למחוז חפצו. מי ששוחה עם זרימתו של הנהר מגיע אל חוף מבטחים. מקסימום תוצאות במינימום מאמץ.
סווט לודג' אל בטנה של אמא אדמה
לאחר התיפוף והשירה אנו מחליפות את בגדי היומיום בבגדי ים או בלבוש קל אחר. אלוני מטהרת כל אחת מאיתנו בנוצות שחף, בעלי מרווה בוערים ובברכה שתזמן אלינו פתיחות והקשבה מהלב, השונה מההקשבה דרך האוזניים. אנו יוצאות אל אוויר הערב הצונן וצועדות בשביל פרי עץ האבובית ההודית אל מבנה עגול ונמוך. אנו נכנסות בזחילה אל חלל נמוך, סגור ואטום ומגששות את דרכנו בזחילה באפילה עד שכולנו ישובות במעגל צפוף על מחצלת, סביב גומחה רחבה. אלוני שוב מטהרת את האווירה בעזרת רעשן בעל צליל נעים העשוי מחומרים טבעיים.
אז מוכנסות אל הגומחה, בזו אחר זו, אבני בזלת לוהטות מן האש שהדלקנו יחדיו. כל אבן נישאת למקומה על קרני אייל ומתקבלת בברכה על ידי הנוכחות באמצעות זריית אבקה מעץ הסנטו פולו. במפגש של אבקת העץ עם האבן הכתומה מנצנצים להם עשרות כוכבים זוהרים. המראה מרהיב. אנו מודות לאש שחיממה את אבני הבזלת, לאבני הבזלת הלוהטות המשפיעות מחומן עלינו, לאדמה המשכנת אותנו בתוכה, לעצי האיקליפטוס שהואילו בטובם לספק לנו את המבנה בו אנו חוסות ולאמא אדמה שברחמה אנו מוגנות.
כולנו מעגל בתוך מעגל שאין לו סוף ואין לו התחלה
אנו עוברות ארבעה סבבים. בכל סבב עוד ועוד אבנים לוהטות מוכנסות אל המעגל. כל סבב מוקדש לכל אחת מרוחות השמים ולשלב חיים: לידה, ילדות, בגרות וזקנה. האש, תפקידה לרכך את החסמים הפנימיים ולפתוח את הלב. כל אחת משתפת אותנו במחשבותיה אודות אחיזה מיותרת בחייה שהייתה רוצה להמיס, להתיך ולסלק מתוכה. בחשכת האוהל תחת חופת עצי האקליפטוס נפתחים השאיפות, התקוות והרצונות השוכנים בנו עמוק פנימה, נשים צעירות ומבוגרות כאחת. אנו חולקות את סודותינו ומבקשות, בחסות המעגל, שיוגשמו כל המשאלות, המאוויים והרצונות.
כל סבב מוקדש לבעל חיים אחר שיוכל לתת לנו השראה לפגוש איכות אחרת בתוכנו. במזרח - העיט, היכולת לראות את כל המעגל, להרחיב את תחושת העצמי מעבר למה שרואים כרגע ולרפא כנפיים שבורות כדי לדאות גבוה. בדרום - הצביה, המלמדת אותנו על החמלה, על הילדה הפנימית, מה היא אומרת לנו אם נעצור ונקשיב רגע לדבריה. במערב - הדובה, המתכנסת ועימה היכולת שלנו להתבונן פנימה ובצפון - הבופאלו, המסמל שפע וכן את היכולת להתחבר אל החוכמה שבתוכנו, המקום השקט והבטוח שמפסיק להתרוצץ ופנוי להבחין בשפע ולחוות שקט הפנימי.
בכל סבב נטע יוצקת מים על האבנים הלוהטות, שמשמיעות רחש במפגש עם המים הקרירים והמבנה מתמלא באדים סמיכים. אגלי זיעה עולים מהעור ונקווים לנחלים ועם הגוף המתנקה, מזדככת גם הנפש. כל המיותר יותך עם החום ויישאר בסווט לודג', כשאנו נצא מזוככות אל האוויר הקר.
בהמשך: עוד על תפישת המעגל, המלווה אותנו בכל תחומי החיים וסיפור קצר מתוך הספר "דרך הלקוטה", המרכז בתוכו את ראיית העולם המיוחדת של תרבות שבט הלקוטה»
מתוך: מגזין דרך האושר
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
מתנות, עדכונים ועוד כתבות מחכים לכם בעמוד הפייסבוק של מגזין חיים אחרים »