לרוב האנשים הסובלים מגמגום אין בעיות פסיכולוגיות המשויכות לגמגום שלהם. כשנוירוזה נוכחת, היא בדרך כלל תוצאה של חוויות טראומטיות המובילות לדיכאון ומתבטאות בגמגום. פתרון לבעיה זו אינו תמיד מתמקד בשיפור הדיבור. יישום שיטות טיפול קוגניטיביות התנהגותיות מהותי להשגת רווחה טובה יותר במקרים מסוימים.
גמגום גורם למגמגם חוויית אובדן שליטה על גופו במצב מהותי, התקשורת הבינאישית., אובדן שליטה על יכולת הדיבור עלול להוביל למצב בו החסימה המוחית כה עזה, עד כדי כך שהיא אחראית לייצור סוגי דיכאון מסוימים.
מאפייני גמגום ודיכאון
כשמגמגם מנסה לדבר, הוא חייב להפעיל מאמץ גבוה כדי להיות מסוגל להתבטא כהלכה. מאמץ זה מוביל לתוספת פעולה והידרדרות ביצועים מתרחשת בקלות. כתוצאה מכך המגמגם חווה כישלון, דיכאון וחרדה המגבירים יותר את הגמגום.
מצב זה קובע לולאת התרחשויות המייצרת עוד ועוד חסימות מוחיות ולבסוף התוצאה היא תחושת אובדן שליטה המתבטאת בגמגום. בפסיכולוגיה, אובדן שליטה מוכר באופן מסורתי כגורם חשוב לדיכאון.
דיכאון וחרדה אינם הרגשות היחידים העלולים לגרום להפרעות פסיכולוגיות המשפיעות על גמגום. לשליטה בדיבור קיימת חשיבות רבה ביחסים חברתיים, וכשלון בהתבטאות במצבים חברתיים מוביל לתחושת תסכול, אשמה, עוינות, רמות גבוהות של כעס, ודיכאון.
בנוסף, התמודדות שגויה עם תחושות אשמה ותסכול עלולה להפריע ליחסים בינאישיים ולגרום לבעיות חברתיות נוספות העלולות להוביל להפרעות פסיכולוגיות רבות. המאמץ אותו מפעיל המגמגם כדי לדבר עשוי בשלב כלשהו להכריע אותו עד שהוא מוותר תוך תחושת תסכול, כעס, עוינות, והתנהגות תוקפנית, אשר מגדילים את בעיותיו החברתיות וכתוצאה מכך הדיכאון שלו מחמיר.
כשבעיות הדיבור נפתרות, גם ההפרעות הפסיכולוגיות משתפרות במקביל, אך לא תמיד זה המקרה. לעיתים שיפור ביכולות הבעה מייצר שינויי ציפיות מהסביבה החברתית, העשוי לייצר בעיות פסיכולוגיות חדשות.
למשל, ביחסי נישואין, דיבור שוטף עשוי לגרום לשינויים ביחסי הכוחות בין בני הזוג ולהוביל לבעיות שלא ניכרו בעבר. לכן יש להקפיד לקבל טיפול גם להפרעות חרדה ודיכאון בנוסף לתכניות הטיפול בגמגום, על מנת לפתור את הבעיות הפסיכולוגיות.
טיפול בגמגום ודיכאון
המטרה הראשונה של טיפול התנהגותי קוגניטיבי היא להתמודד עם חרדה ודיכאון מהם סובל מגמגם. השיטה מבוצעת באמצעות הסתגלות, תרגול או "הצפת" הגמגום. במהלך מפגשי הטיפול המגמגם מסתגל למצבו, מבין את השלכות ההפרעה, ומתוודע לחרדה ולדיכאון המופיעים כתגובה פרדוקסאלית קשורה.
ככל שהטיפול נמשך, המטופל מתרגל יותר למצבו ואינו רואה בו איום, עד שהוא משיג השפעת רגיעה יחסית. עבודת התרגול בטיפול מפחיתה את תחושת הכישלון האישי, ומכאן גם את תחושת הדיכאון והחרדה.
זהו שלב מכריע בטיפול. החרדה והדיכאון אותם חווה מגמגם פוחתים באופן משמעותי ובעקבות מפגשי הטיפול, הדיבור שלו משתפר באופן מרהיב. המוטיבציה לטיפול ותדירות המפגשים מפחיתים באופן משמעותי את ההתנהגויות הנלוות לגמגום, והמטופל מסוגל להתעמת בכוחות עצמו עם מצבים מהם חשש בעבר.
לדוגמא, הוא מסוגל לבטא משפטים ארוכים בדיבור לאחר זמן קצר של תרגולים במהלך הטיפול. עד מהרה הוא מסוגל לנהל שיחות ארוכות ללא החמרה בדיבור. תהליך הטיפול מאפשר לו להבחין במצבים יומיים העשויים לגרום לו לחסימה, כגון מול דמויות משמעותיות או מצבים מאיימים, והוא מסוגל להתמודד עימם ללא רמה גבוהה של דיכאון וחרדה. בשלב זה של הטיפול מתרחשות רמות גבוהות של רהיטות דיבור, והתקדמות נוספת הדרגתית משפרת בעיות פסיכולוגיות אחרות שזוהו ומצריכות התמודדות, כיעד הבא של הטיפול.
התמקדות בטיפול בדיכאון אצל מגמגמים
בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, היעדים שנקבעו במפורש עשויים להיפתר, או שהמטופל מקבל מוטיבציה להתמודד עימם. הטיפול בדיכאון חייב להתעכב עד שהמטופל מסתגל להשלכות הגמגום שלו ומוכן להתמודד גם עם הדיכאון.
בדרך כלל הצלחת הטיפול בגמגום מניעה את המטופל להתמודד עם בעיית הדיכאון בהמשך הטיפול. אם המטופל משאיר את הטיפול בדיכאון ללא פתרון, הדיכאון מחמיר עד לנקודה בה הוא משפיע על היבטים אחרים בחייו.