דיכאון בגיל מבוגר ובגיל צעיר

דיכאון נפוץ בגילאים צעירים ומבוגרים, אך המצגות שלו עשויות להיות מוסוות בעצבנות או תלונות על מצבים גופניים. לכן צריכים רופאים לחשוד בגורמי סיכון ידועים, וכן לשאול שאלות הסוקרות דיכאון בקרב ילדים וקשישים, על מנת לשלול מצבים אחרים. מידע מבני המשפחה יסייע בהערכת הסמנים ההתנהגותיים של השפעת דיכאון על ליקוי תפקודי.

טיפול יעיל בדיכאון מחייב איתור מוקדם. מצב זה עשוי להיות קשה לזיהוי בין תתי קבוצות מטופלים הסובלים ממחלות רפואיות שונות במקביל, כגון הפרעות התמכרות לסמים ואלכוהול, פיגור שכלי, פגיעה מוחית ודמנציה, או כשמשווים בין שתי קצוות טווחי הגילאים. מאמר זה עוסק בהיבטי גורמי הסיכון הייחודיים למציגי דיכאון בקרב צעירים ומבוגרים.

זיהוי דיכאון בקרב צעירים

שכיחות הפרעת דיכאון עולה באופן משמעותי עם תחילת גיל ההתבגרות. במהלך 30 השנים האחרונות, שיעורי הדיכאון עלו בקבוצות גילאי מתבגרים. הסיכון ללקות במחלה עד סוף שנות העשרה עומד כיום על 20%.

יחד עם זאת, מחצית מהתקפי הדיכאון בקרב אוכלוסיות קהילת הנוער, נפתרים באופן ספונטני בתוך חודשיים. אך ככל שהגיל עולה, כך עלולים להתרחש התקפים חמורים יותר. שיעורי הישנות הדיכאון בקרב צעירים גבוהים אפילו משיעורי הדיכאון בקרב מבוגרים, עם הישנות של 50% לפחות בשנתיים הקרובות, ו-75% בתוך חמש שנים.

גורם הסיכוי החזוי העוצמתי ביותר הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה הסובל מדיכאון. מצב זה מגביר מעשרים אחוזים לחמישים אחוזים את הסיכון ללקות במחלה עד סוף שנות העשרה. לכן, רופאים יכולים לזהות ללא קושי את הסיכון לאחוזים הגבוהים של ילד ללקות בדיכאון, אם יש לו הורים הסובלים מהמחלה.

לעומת זאת, זיהוי דיכאון אצל ילד מתבגר הוא סמן משמעותי לנוכחות התקף אחרון של דיכאון, המתרחש במקביל, אצל אחד ההורים או שניהם.

דיכאון בגיל מוקדם עלול להיות חמור יותר אם נקבעו לו מאפיינים גנטיים, ולכן הוא זהה יותר למקרי מבוגרים עמידים לטיפול, שאצלם קיים יותר סיכוי שהדיכאון יתפתח להפרעה דו קוטבית. במקרי התפרצות מוקדמת, נוטים להתרחש אף מאפייני גורמי סיכון אחרים העשויים לקדם סגנון התמודדות קוגניטיבי והתנהגותי.

אובדן מוקדם או טראומה עלולים אף הם לגרום לשינויים ביולוגיים מתמשכים הגורמים לדיכאון. בנוסף, כשאדם צעיר שוקע בדיכאון, חייו מסתבכים במהירות באמצעות אירועים שליליים המנציחים את המחלה.

אלו כוללים כישלון בלימודים, אובדן חברויות, נשירה מפעילויות ספורטיביות, ותגובות שליליות מהורים ומורים המתסכלים את המוטיבציה של הילד וגורמים לו לביצועי תפוקה נמוכה. גם לאחר ההתאוששות, ליקויים מתמשכים בהישגי הלימודים או בקשרים החברתיים, משפיעים על התפתחות התקף דיכאון בשנות הילדות או ההתבגרות.

תסמינים ואבחון

קיימים הבדלים הקשורים לגיל בתסמיני דיכאון. דיכאון המלווה בתופעות חרדת נטישה, עלול במחצית המקרים לטשטש את תסמיני הדיכאון. נדודי שינה, בעיות אכילה, בעיות משקל או כישלון בהצלחות חברתיות ואקדמיות, אופייניים יותר למתבגרים. בכל גיל, הפחתה בתפקוד האקדמי, נסיגה חברתית ועצבנות, נחשבים כתסמיני דיכאון. עצבנות עלולה לגרום להתפרצויות זעם או אף לאגרסיביות המטשטשת את הדיכאון הבסיסי.

מתבגרים עשויים להציג תסמינים זמניים בנוכחות חברים ובני משפחה, וכל בני הנוער מפגינים מצב רוח העשוי להיות תגובתי יותר כשהם סובלים מדיכאון. אך הירידה בתפקוד היא המצביעה בבירור על חומרת המצב.

בעיות גופניות כגון עייפות, כאבי בטן, כאבי ראש או הפרעות שינה הן בדרך כלל הסיבה בגללה ילדים ומתבגרים הסובלים מדיכאון, מגיעים להתייעצות עם רופא המשפחה. לכן שאלות לבדיקת דיכאון צריכות להישאל באותה מידה.

רופא המשפחה צריך לאתר שינוי בתפקוד, כגון ירידה בלימודים או נסיגה חברתית. האבחנה המתקבלת ביותר באמצעות שילוב מידע משנה מהילד ומהוריו, מציג במדויק את השינוי ההתנהגותי הרגשי.

שני המצבים הפסיכיאטריים העיקריים העשויים לגרום לתסמינים חופפים הם דיכאון קל כרוני, וחרדת הפרעות. בשני המצבים, התסמינים הפסיכולוגיים של דיכאון נוכחים במשך לפחות שנה, לפחות מחצית הזמן, ברוב הימים, תוך שינויים משמעותיים בתפקוד.

זיהוי דיכאון בקרב מבוגרים

דיכאון מופיע לרוב בקרב האוכלוסייה המתבגרת. תדירותו תלויה בהגדרה, כשההערכות עולות מעשרה אחוזים ל-12% במסגרות אשפוז וטיפול לטווח הארוך. התסמינים עשויים להימשך עד שלוש שנים או יותר, אם הדיכאון אינו מטופל.

דיכאון יכול להיות מוצג בעדינות יותר אצל מבוגרים הם עלולים להתלונן על תחושה גופנית שלילית, או על תסמינים פיזיים פרטניים, במיוחד כאבי בטן, בעיות עיכול ועצירות. תסמינים סומאטיים אחרים עשויים לכלול כאבים כלליים, כאבי ראש, עייפות, אנרגיה נמוכה ופשוט תחושת חולי.

הדגשת יתר של התלונות הגופניות עשויה לגרום לרופאים להתעלם מהדיכאון הבסיסי. תלונות סומאטיות משמעותיות במיוחד כשהבדיקה שוללת גורמים אורגניים, ולכן יש לחשוד בדיכאון כגורם למצבים הגופניים.